להפסיק לעשן? זה הכול בראש!

סיפורו של מכור

כמו הרבה אנשים בישראל, גם אני התחלתי לעשן בצבא. טוב- אם לדייק אז ניסיתי פעם או פעמיים בתיכון אבל לא מעבר לזה. התחלתי לעשן כמה שבועות אחרי הגיוס כי מבחינתי, באותו הזמן, עישון היה לא רק הזדמנות לקבל 7 דקות מנוחה (הרי זה לא שכולם היו במצב 2 ורק המעשנים יוצאים להפסקה), אלא בריחה קלה וקצרה מהמקום המסריח בסוף העולם ימינה שנקרא "בית הספר להנדסה צבאית". אחרי כמה חודשים זה הפך להיות מובן מאליו שמיד אחרי מסדר בוקר- סיגריה, אחרי ארוחת צהריים- סיגריה, לפני שהולכים לישון- סיגריה…בגדול- סיגריה בכל הזדמנות אפשרית.

בהתחלה, כמו כולם, גם אני עישנתי רק עם חברים בשק"ם, מחוץ לפלוגה בלילה או באיזו פינה במדבר כשהיינו בשטח. באופן כללי, הכול היה בקטע מאוד חברתי. גם לא הרגשתי שאני מכור או מתמכר כי לא הייתי מעשן בבית ואף פעם לא הפריע לי אם לא היו סיגריות, אבל ברגע שהייתי מגיע לבאר שבע בראשון בבוקר- סיגריה עם הקפה כמו נינג'ה!

ואז…לקראת סוף פברואר 2002…עישנתי סיגריה כשהייתי לבד בשמירה, באמצע שומקום, בשלוש לפנות בוקר, רק כדי להפיג את השעמום והקור (אני מקווה שיש התיישנות על הדברים האלה). באותו הרגע הפכתי, מבחינתי, לבנאדם מעשן. גם התחלתי לעשן בחופשות לא בבית אמנם אבל עדיין. הסיגריה של ראשון בבוקר הוקדמה מסיגריה על כוס קפה בבאר שבע עם כל החבר'ה לסיגריה לבד בחמש וחצי בבוקר על הרציף בתחנת רכבת בנהרייה. ועדיין לא הגדרתי את עצמי מכור.

הסיגריות ליוו אותי גם אחרי הצבא, אבל את הכאפה הגדולה הראשונה קיבלתי כשנסעתי לארצות הברית במהלך "הטיול הגדול". לאמריקאים יש שתי שיטות עיקריות למניעת עישון: מחירים מופקעים (קופסת סיגריות בניו יורק עולה בין 12-14 דולר פעם אחרונה שבדקתי) ושיימינג. אסור לעשן בשום מקום, ובניגוד לישראל, באמת אוכפים את זה שם. רוצים לעשן סיגריה עם הבירה? אי אפשר! תשאירו את הבירה בפנים וצאו לעשן בשלג (במרחק של 7 מטר לפחות מהכניסה לבניין). אגב ,הידעתם שיש מקומות בארה"ב שלא מעסיקים מעשנים.

בכל אופן ,ביליתי שם קרוב לשנה ולמרות המחירים, למרות ההדרה והשיימיניג- דבקתי בסיגריות! כמו גדול הייתי יוצא בטמפרטורה של 10 מעלות מתחת לאפס לפינה של הרחוב ו"שואב" סיגריה בפחות משלוש דקות. המבטים המזלזלים של אנשים שראו (וכנראה גם הריחו) אותי חוזר מהפסקת עישון לא שכנעו אותי לשקול מחדש את מה שאני עושה ,האמת הם רק גרמו לי לאנטי וחוץ מזה- למה אני צריך "להפסיק" אם אני לא מכור…ומה זה בכלל משנה? אני נהנה מזה וחוץ מהנטל הכלכלי זה לא מפריע לי בשום דבר.

הרעיון של להפסיק לא עלה עד שלא התחלת לחשוב על ילדים, אבל כשרציתי להפסיק גיליתי שזה לא כל כך פשוט. היה חסר לי משהו עם הקפה של הבוקר, היה חסר לי משהו כשרציתי לקום מהכיסא לכמה דקות בזמן העבודה, היה חסר לי משהו אחרי האוכל והיה חסר לי משהו אחרי הסקס. בקיצור- גיליתי שבשבילי, סיגריות הן לא רק הרגל לא בריא אלא משהו שהפך לדרך חיים. הן הפכו לחלק ממי שאני ומשהו שמגדיר אותי.

כשאשתי נכנסה להריון והפסיקה לעשן, הבנתי שחסל סדר ניסיונות להפסיק ואני בנקודה שבה זה עכשיו או לעולם לא. גם כשניסיתי להפסיק בעבר, הגמילה הפיזית לא הייתה נוראית כמו החשק לעשן בזמנים ובמצבים שבהם הייתי עד לפני כמה ימים מדליק סיגריה. במהלך השנים שבהן עישנתי, הסיגריות הפכו למעין גירוי פבלובי של הנאה, רוגע ועוד מגוון תחושות נעימות וחיוביות.

הצלחתי להחזיק חודש וחצי. ואז, ברגע של לחץ ותסכול בעבודה, הלכתי להכין קפה ושנוררתי סיגריה מחבר שנתן לי מבט  של "ידעתי…". באותו הרגע לא חשבתי. לא עניין אותי כלום ולא היה לי אכפת שאני זורק חודש וחצי לפח. אני אפילו מוכן להישבע ששכנעתי את עצמי שאני לא חוזר ושזו תהיה "רק סיגריה אחת" … ועוד אחת, ועוד אחת ועשר דקות הפסקה בשביל ללכת לפיצוצייה לקנות קופסה. מדהים איך חזרתי להרגלים הישנים בלי לחשוב פעמיים.

ניסיתי עוד כמה פעמים וכל פעם חזרתי לסיגריות בגלל שמשהו היה חסר לי.

למרות שידעתי שאני לא רוצה לעשן יותר , משהו בראש שלי לא נתן לי.מכיוון שה"קישור" אצלי בראש בין סיגריות ורגשות חיוביים היה קשר ישיר וחזק, ככל שהפסקתי ליותר זמן הן גם קיבלו מעמד של נוסטלגיה- מה שרק הקשה את הגמילה.

את העובדה שאני כבר לא מעשן אני חייב לגיסי, שהציע לי לבדוק שיטת טיפול שנקראת NLP- או בשמה המלא: Neuro Linguistic Programming. גיליתי שזוהי שיטת טיפול מקובלת  בעולם הפסיכולוגיה ומשמשת לטיפול במספר רב של תסמינים, ביניהם הלם קרב, אנורקסיה,פוביות ועוד. הוא אמר שאולי זה יעזור לעובדה שאני עדיין מוצא את עצמי מקנא בכל מי שמדליק סיגריה לידי.

לא ידעתי מאיפה להתחיל לחפש אז כתבתי בגוגל "הפסקת עישון" והשארתי פנייה אצל Quiteam – מפסיקים לעשן יחד. הם דיברו על סדנה חד פעמית של 6 שעות. האמת היא שבשלב הזה הייתי מאוד סקפטי לגבי התהליך אבל החלטתי שלטובתי ולטובת הילד שלי (שעד אז כבר נולד) אני צריך לתת לזה הזדמנות אמיתית.

וככה, יום אחד, מצאתי את עצמי הולך לסדנה שנמשכה יום אחד (6 שעות), ובה ישבתי עם אנשים שמבינים בדיוק כמוני את יחסי האהבה-שנאה עם מה שאני כיניתי "מקל חמצן" במשך מעל לעשור. העובדה שההתמודדות שלי עם התהליך הייתה בחברת אנשים עם אותה בעיה ואותם הקשיים חיזקה אותי והראתה לי שאולי קשה להפסיק- אבל זה לא בלתי אפשרי.

הדבר הכי חשוב שקרה לי במהלך הסדנה, ושבגללו אני זוקף את ההצלחה שלי לשיטת ה NLP,  הוא שהסדנה הזו הצליחה לשבור את התבנית שנבנתה אצלי בראש במשך שנים: סיגריה = כיף. כשיצאתי מהסדנה אף אחד לא הדליק סיגריה. כשחזרתי הביתה גם כן לא הדלקתי סיגריה והרגשתי שיש לי סוג חדש של מוטיבציה. לא ידעתי איך להסביר את זה אבל לא "לעשות דוך" למרפסת הרגיש טוב.

כשהלכתי לישון באותו לילה פחדתי מהבוקר. ידעתי שההתמודדות עם הקפה של הבוקר בלי סיגריה תהיה קשה. טעיתי! המחשבה אפילו לא עברה לי בראש. בפעם הראשונה מאז גיל 19, שתיתי את הנס שלי בלי סיגריה ובלי ההרגשה שמשהו חסר.

מניסיון שלי, וכמו שכתבתי בכותרת של הוידוי הזה, להפסיק לעשן זה הכול רק בראש. אני הצלחתי כי הבנתי שבסך הכול מדובר בתבנית התנהגותית ותפיסתית שצריך לשבור ושהימנעות לבדה לא תעזור.

הודות לסדנה של Quiteam ושיטת ה NLP, סיגריות מעוררות בי גועל במקום נוסטלגיה. כיום אני מרגיש "פעמיים כי טוב" : פעם אחת בגלל שאני נושם יותר בקלות, לא מסריח מהפה והבגדים ולא מחפש פינת עישון בכל מקום- ופעם שנייה כי החלקים ה"כיפיים" שבעישון כבר לא חסרים לי. במשך שנים אני וסיגריות היינו מילים נרדפות זה לזו- ואם אני הצלחתי להפסיק אז כל אחד יכול.

 למה? כי בסופו של דבר זה הכול בראש!

לפרטים צרו עמנו קשר ע"י מילוי טופס הצור קשר